יומן המסע של ראת’אריאל – יום 31, המשך

הסראפטיס, כמו שפראנץ אמר לנו תוך שהוא מנסה להעביר לנו מה הוא יודע עליה כמה שיותר מהר, הלכה קודם כל אל מרתה. וכנראה שלא הפריע לה יותר מדי שמרתה ריחפה על המטאטא שלה 20 מטר באוויר. אני וקוג, השניים הכי קרובים לכרכרה על הקרקע, ניסינו ללכת להכניע את מטיל הלחשים. אם נצליח לנטרל אותו, אולי נוכל לנטרל גם את השדה. אבל זה לא הצליח. השדה ברחה מכלוב הקרח שפראנץ סגר עליה והופיעה בתוך הכרכרה. בסוף, אני ואיידן נאלצנו להילחם איתה מטווח קרוב בזמן שקוג, שאולי לא הבין את הרעיון להכניע, השתמש בחרב שלו על הכרכרה כמו שמשתמשים בכפית על צנצנת כמעט ריקה. לא נראה שאני הצלחתי לחדור את השריון שלה ואיידן נפגע קשות. אז אני השקיתי אותו בשיקוי הריפוי האחרון שנשאר לי וניסיתי לחלץ אותו מהמקום. אבל ברגע שהגענו למרחק בטוח, הוא התעקש לחזור לקרב. קוג נפגע ממטח אנרגיה ופראנץ ניסה גם לתפוס את תשומת הלב שלה. כשהצלחתי לחזור, עשיתי את הדבר היחידי שהצלחתי לחשוב עליו: הוצאתי שק סבך-רגל מהתיק וזרקתי עליה. החומרים הדביקים לפחות צריכים להקשות עליה להתקיף. אבל למרתה היה רעיון אחר, היא הקפיאה אותה לחלוטין, ארזה אותה בגוש של קרח.

ואז, פתאום, הופיע משום מקום נחיל של עכבישים וברגע קל הרכיב דמות אדם שהפכה מאוסף עכבישים לאציל מקומי. הוא סיפר לנו שהוא האחיין של האציל שנהרג בכרכרה. אבל לפני שהיינו יכולים להתמודד איתו, היינו צריכים לסיים עם השדה. כי גוש הקרח מפשיר תוך דקה. אחרי דיון ארוך קצת יותר מדי, החלטנו לטלפרט אותה קילומטר למעלה. הנפילה בטוח תרסק ותהרוג את השדה ולמרתה אין בעיה לחזור כי יש לה מטאטא מעופף. כשזה היה מאחורינו, פנינו אל האחיין. הוא טען שאין לנו את הכוח או המשאבים לנהל איתו קרב עכשיו ולכן הוא פשוט ייקח את הדברים שלו וילך. אני ערערתי על ההצהרה הזאת כי, אחרי שיקוי ריפוי וכמה לחשים מצד איידן ומרתה, הייתי בסדר גמור להתחיל שוב. בסוף הסכמנו שהוא יצטרף אלינו, נרתום את כל העגלות ביחד, הוא יוכל לקבל את יצירות האומנות שלו ואנחנו ניקח את כל מה שלא מקורו בקארנאת’, ספציפית כלי נשק ודברים שיכולים לעזור למרד. כמו כן, הוא יבוא לדבר עם הליידי מריאנה ואולי יוכל לעזור לנו בעתיד מכיוון שהוא מטיל לחשים רב עוצמה.

 בזמן שאספנו את עצמנו ואת הציוד והעגלות למקום אחד, עברתי בין השומרים שנפלו כדי לבדוק מי עדיין בחיים. ולוודא שהוא יפסיק. אבל איידן שם לב בזמן ואמר לי לא להרוג אף אחד. גם מרתה לא הסכימה. לי זה נראה מאוד הגיוני. אנחנו לא רוצים שיצאו מפה עדים להגיד מה עשינו. אחד כבר ברח אבל לאחד אפשר שלא להאמין. לשניים ושלושה קצת פחות. אבל לאיידן ומרתה יש איזו שהיא טענה שכל חיי אדם חשובים בפני עצמם ואני לא ממש מסוגלת להבין את זה. הם כן אמרו, והגראף החדש (כי הרגנו את הקודם) הסכים איתם, שעכשיו האנשים האלו הם שכיריו של הגראף ונאמנים לו ולא יגידו כלום אם הוא יורה להם כך. אז הורדתי את הרגל שלי מהגרון של השומר המעולף. אני דואגת לעצמי כבר הרבה שנים, אני אסתדר אם משהו רע יקרה, לרגע דאגתי גם להם. כן רציתי לקחת חתיכה מהעור המשוריין של השדה כדי לבדוק משהו. במהלך הקרב עצמו לא הצלחתי להרע לה יותר מדי אבל היה לי רעיון איך להשתפר לפעם הבאה.

אני ואיידן היינו צריכים לצאת ולדחוף כדי שהעגלות יזוזו אבל הצלחנו. ואז מרתה לקחה אותנו לטיול דרך ארץ הצללים. זאת אכן הייתה חוויה מוזרה. אף פעם הייתי בממד אחר. והיצורים שעברו שם לא נראו כמו כאלו שרוצים חברים. אז אחזתי בכרכרה בכוח כדי לא לאבד את השיירה. כך הלכנו כמה שעות עד שיצאנו מארץ הצללים אל תוך החצר האחורית של חוואי פשוט. הוא נראה מאוד מופתע לראות שיירת של עגלות מלווה על ידי קבוצת אנשים מאיימים למדי שפתאום הופיעה לו בחווה. ניסינו לשחרר את העגלה אך היא נתקעה בבוץ ולא נשאר לנו אלא להפיל את הגדר של החוואי כדי לצאת. מרתה התעקשה גם לשלם לו על זה, משום מה.

כשהצלחנו לבסוף להיחלץ מהחווה, עלינו על הדרך היחידה שהייתה קיימת והתחלנו ללכת בכיוון שמרתה החליטה לאחר שהבינה מהחוואי איפה בדיוק נחתנו. על הדרך, ראינו פטרול של חמישה אנשים מבית האציל המקומי. החלטתי שאין לי כוחות להסביר את עצמי שוב לעוד אנשים במחוז חדש אז נכנסתי אל העגלה האחורית. אז לא הבנתי לגמרי מה קרה. אני רגילה פשוט לכסות את הראש, להנמיך מבט ולהמשיך ללכת. זה בדרך כלל עובד. אבל איידן ביקש שהיא תנסה להרדים אותם והיא הצליחה רק שניים ואז הופיע לה עיגול שחור גדול מעל הראש והשלושה הנותרים באו לדרוש פיצוי על כך שפגעו בהם אבל איידן הצליח לשכנע אותו שהוא והגראף יענישו את מרתה ושהאציל המקומי יסתפק רק בקנס כפיצוי. והם כעסו על מרתה בגלל שהיא עשתה משהו לא בסדר או עשתה משהו כן בסדר אבל בצורה לא בסדר. אני לא לגמרי בטוחה. אבל הגראף הצטרף אליי לתנומה על יצירות האבן באחורי הכרכרה עד שנגיע למחוז חפצינו.

בקרחת יער קצת במעלה הכביש מפונדק, פגשנו את הגבירה והמכשפה שלה. הסברנו לה את העסקה שעשינו עם הגראף. היא הסכימה גם לקיים אותה אז חילקנו את האוצר כפי שהסכמנו. כשהכל היה מוכן, טילפרטנו למקום בטוח יותר שלפחות מרתה, המכשפה והגראף הכירו. בזמן שהמחנה הוקם והוכן ללילה, הלכנו מרתה לייזה ואני למצוא אגם להוריד מאיתנו חלק מהזוהמה של היום. מרתה התלוננה על כאבים מסוימים בגב אז היא ביקשה שאגיד לה אם יש לה משהו על הגב. וכשהורידה את הבגדים כדי להיכנס לאגם, שאלתי אותה עם אות גדולה ושחורה עם מחושים שחורים זה משהו חדש. הבנתי משרשרת המחשבות הקולניות וההאשמות שלה שכנראה שכן.

אחר כך, בארוחת הערב, אחרי מחשבה אחורה על כל הנסיבות האפשריות לשים עליה סימן כזה, ואחרי שימוש בחתול שלה כדי לדבר עם הפטרונים האפלים שלה (או לפחות ככה היא הסבירה את זה), היא הגיעה למסקנה כי היו אלו כנראה ה-Zangwolves. אני לא יודעת עליהם יותר מדי אז הסתפקתי בזה בינתיים. פראנץ שם עלינו את הלחש הזה שמאפשר לנו להישאר לשמור בלי להתעייף כשהחלטנו לסיים את הערב אבל לפני זה, רציתי לבחון את הרעיון שלי. לקחתי את חתיכת העור המשוריין של השדה והלכתי כמה עשרות מטרים אל תוך היער. שמתי אותו על עץ וניסיתי לחבוט בו. הוא היה חסין לחלוטין לחשמל אז ויתרתי על זה מהר. ונראה גם שהוא מאוד עמיד למכות רגילות. אז ניסיתי למקד מהלומות בנקודה אחת. זה עבד. לאחר רצף קצר של מכות מוכוונות אל נקודה אחת, גומחה קטנה החלה להיווצר בשריון. זה נראה מבטיח. לקחתי את חתיכת העור חזרה אל המחנה והנחתי אותו בצד, מעט מרוצה מעצמי.

וכדי להעביר את הלילה, הגראף הציע לכל מי שהיה מוכן לשחק Conqueror. אבל אני לא ממש טובה במשחק הזה אז לא רציתי להביך את עצמי מול מישהו שמחזיק עליו סט מגולף והסתפקתי בלהסתכל מהצד.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *