יומן המסע של ראת’אריאל – יום 638-, המשך

ניסיתי למשוך את זנבי חזרה אך הוא לא עזב. לא ידעתי מה עוד לעשות. באתי לתפוס את ידו ולגרום לו לשחרר אך היא כבר לא הייתה שם. ולפני שפגעתי בשולחן, הוא כבר משך אותי לסיבוב שכמעט גרם לי להחליק וליפול. הסתובבתי חזרה. הוא הזיז באיטיות את כיסאו אחורה כך שכבר לא יכולתי להגיע אליו מעבר לשולחן. האדרנלין כבר אחז בי. זינקתי מעבר לשולחן עם בעיטה לכיוון ראשו אבל הוא נע מתחתיה כאילו ראה אותה מגיעה מקילומטרים. נחתתי לידו ושלחתי בעיטה אחורה אליו. הוא הסתובב, לקח את רגלי איתו, כופף אותה עם מכה לאחורי הברך וזרק אותה אותי לרצפה.

אבל הוא לא התקיף אותי. הוא נתן לי זמן לעמוד שוב, למצוא את מקומי ולהתכונן. לקחתי צעד זהיר אחד. ואז עוד אחד. נכנסתי קדימה עם אגרוף לכיוון הראש. ואז עוד אחד. אחד לבטן. ברך. רגל להכשלה. מרפק לצוואר. וכל פעם, הוא או הסיט את התנועה הצידה בלי כמעט לשנות את מיקומו או פשוט כבר לא היה שם. ואת התנועה האחרונה הוא חסם, תפס לי את המרפק ואת פרק היד, כופף אותן מאחורי גבי והצמיד אותי לשולחן.

פסגת כושרו של האיש הזקן כבר הייתה הרבה מאחוריו אבל הידע שלו רק הצטבר והבשיל עם השנים. הרגשתי שאין הרבה כוח מאחורי האחיזה אבל הבריח היה מושלם. הוא היה יכול לשבור לי את היד בתנועה קצרה וקלה יותר מאשר שבירת ביצה. ואחרי כל זה, לא ניכר שום עצב או כעס או תדהמה בקולו.

“ראת’אריאל… גם אחרי כל כך הרבה שנים, עדיין כל כך חסרת כיוון. חסרת איפוק ושליטה עצמית.”

זה עיצבן אותי וניסיתי להתנער מאחיזתו אך הוא הזכיר לי, עם רק קצה סיכה של כאב, שהוא ישחרר אותי כשהוא ירצה ולא לפני.

“תפקידך אינו להבין או להחליט. יש לך עדיין כל כך הרבה ללמוד, כל כך הרבה להפנים. אני לא שולח אותך לכפר נידח כדי להרחיק אותך מעיני הציבור, כפי שאת בוודאי חושבת לעצמך. אני שולח אותך לשם כי שם את נחוצה. עברך, כישורייך והדרך שאת מפעילה אותם ימצאו בית חם בסינגורד. האנשים שם אנשים פשוטים, בלי הרבה דעות קדומות ויקבלו אותך בשמחה. הנציג שלנו ישמח לכל עזרה שרק יקבל. ושם תמצאי את המשך דרכך. אולי לא בהכרח את מה שאת רוצה אבל בהחלט את מה שאת צריכה.”

“ומה זה אמור להביע?!”

“לא אוכל לגלות לך. רק את תוכלי לגלות בעצמך. אני אומר לך את המעט שנתגלה לי.”

“ומה ימנע ממני ללכת לאן שאני רוצה ולא לאן שאתה שולח אותי?”

“כי את הולכת להבטיח לי שתלכי לשם. ואני יודע שאת עומדת במילתך.”

“אחרת מה? לא תשחרר אותי? תשבור לי את היד?”

“לא,” אמר ושחרר. התנערתי מאחיזתו ולקחתי צעד אחורה, מעסה את מרפקי. הוא צדק. הייתה לו את היכולת העל טבעית כמעט תמיד להיות צודק. תמיד לדעת יותר. והוא עדיין היה כנראה האדם שכיבדתי יותר מכולם. על כל מה שעשה בשבילי, על שעזר לי למצוא את מקומי, על שאימן אותי ונתן לי מטרה, שעזר לי כשבאמת הייתי צריכה עזרה ואף אחד היה מקבל אותי מרצונו החופשי. וסך הכל, כמה ארוכה יכולה להיות המטלה הזאת? שנתיים? שלוש? לא כל כך הרבה בהשקפה הרחוקה.

לא היה עוד מה להגיד. “אני מבטיחה, אבי,” אמרתי וקדתי עמוק.

נשארתי לישון במנזר באותו הלילה. אכלתי בפינה בשולחן קטן. אח אחד שהכרתי בא להגיד לי שלום מהוסס. כל השאר לא היו בארוחה או כבר לא היו במנזר. למחרת יצאתי לדרך.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *