יומן המסע של ראת’אריאל – יום 29

היום התחיל עם חמישתנו גוחנים מעל שתי גופות. יותר נכון, גופה אחת של אורק ואחת ערימת עצמות שהייתה בעבר אל-מת כלשהו. בדיון המקדים, ציינתי את כך שאני רוצה לשאול את ערימת העצמות כמה שאלות על מטות הפיצוץ בהם השתמש עלינו. ואני בטוחה שגם קוג, שקיבל אחד כזה בגב, יישמח לדעת יותר.

אבל מכיוון שהייתה לנו פגישה מתוכננת עם מוראנה, גופתו של סאבאג’אג הייתה צריכה לבוא קודם. אז הם התחילו בלשאול אותו על הטופר ומה הם אולי מתכננים ולמה הם ניסו לחטוף אותו. קיבלנו קצת מידע מעניין. מתברר שהתוכניות של הטופר נרחבות יותר ממה שחשבנו. או, לפחות, נרחבות יותר ממה שאני חשבתי. אבל, זה לא נורא מפתיע אותי. לא פעם אחת האשימו אותי במיקוד מעט צר מדי. אני לא רואה בזה בעיה חמורה כל כך. אבל כן היה טוב לדעת שמה שאנחנו רואים שהטופר עושה זה רק חלק קטן מהתוכנית הכללית.

אבל לפני שהגענו אל העצמות, החליטו כי הגיע הזמן לדבר עם מוראנה. ולהחזיר לה את הגופה של אח שלה. טילפרטנו אל החצר הראשית שלה, היישר אל עוד מסדר תרגול רק הפעם של פלוגה של שלדים. ביקשנו להיכנס ולדבר עם מוראנה והגמד שערך את התרגול כיוון אותנו אל חדר הקבלה של הטירה. שם חיכינו למוראנה עד שהיא הגיעה, לבושה בשריון לוחות מלא וחרב גדולה על הגב. אני לא יודעת אם היא ניסתה לעשות עלינו רושם או לא. אבל לא נורא התרשמתי בכל מקרה. ומשם הדברים רק הדרדרו.

היא התחילה בלשאול מה קרה מאז הפעם האחרונה שהתראו כשהיא שלחה את החבורה לחפש את אחיה. מרתה סיפרה על הצרות שהיו להם בת’ריין ואני דיי ניסיתי לשמור על נימוס מסוים כי כל מה שעניין אותי היה לדבר עם היצור בעליית הגג, שמקורות מוסמכים אמרו כי יוכל לספר לי איך להשמיד את הלקח, ואולי לחטט בספרייה של הטירה.

ואז מורנה אמרה כי היא תומכת בתוכניות של הטופר כי מה שמעניין אותה הוא כוח ושליטה. אני מסוגל להבין את הרצון בכוח אבל מכאן ועד רצח חסר מטרה ושימוש הדרך ארוכה. קפצתי אגרופים והסתרתי אותם מאחורי גבי. קיוויתי שגם אף אחד לא שם לב אם העור שלי נהיה קצת אדמדם יותר. הסיבה היחידה שלא זינקתי עליה באותו הרגע היא כי במגרש הבית שלה, מי יודע אילו יתרונות היא כבר הכינה לעצמה. ואני דיי בטוחה שאני היחידה שהרגישה ככה. איידן הסכים להודיע לה מראש אם באיזה שהוא שלב הוא יתכוון להרוג אותה. אני לא הבאתי דבר כזה. אבל מכל הדיבורים, נהיה למורנה ברור כי אני רוצה לשאול את היצור שלה שאלות שכנראה יהיו לרעתה בעתיד אז היא לא הסכימה לי ללכת לראות אותו. וכשהיא כנראה מחזיקה גדוד של אל מתים תחת פיקודה, לא יכולתי לעשות דבר עכשיו. אז לפחות הלכתי לספרייה.

ממה שהצלחתי לגלות עד עכשיו, השפה שאני לא מסוגלת להוציא מראש היא שפת שאול. אבל כשהעוזר של מורנה הביא אותי לספריה והוא הביא לי ספר בשפת שאול שביקשתי, לא הבנתי בו מילה. כשהסברתי לו שאני מחפשת מידע על מי ומה אני, הוא ביקש ממני להתפשט. כששאלתי אותו למה, הוא אמר שאם יוכל לראות את כל מאפייני הגוף שלי, אולי יוכל להגיד לי יותר על עצמי. אז הורדתי את הגלימה ואת חליפת הנזיר שלי והשארתי הכל חוץ מהבגדים התחתונים על הרצפה. הוא הסתובב סביבי ובחן כל חלק בי ואז הודיע לי שצורת הקרניים שלי לא מתאים לאורך הניבים שלי שלא מתאים לטפרים שלי שלא מתאימים לצורת הרגליים שלי או לאורך הזנב שלי ובכלל אין לי כנפיים אז מאוד לא סביר שאבא שלי הגיע מהשאול. לכן הייתי חייבת ללכת לדבר עם הייצור בעליית הגג, לפחות בשביל לשאול אותו על עצמי.

כשהגעתי לשם, פרנץ ומרתה בדיוק סיימו לשאול את מה שרצו והיו בדרך החוצה. וכשמורנה, שליוותה אותם, ראתה אותי, היא כבר התחילה לאיים לזרוק אותי החוצה. אבל ביקשתי ממנה הזדמנות בכל מקרה. השארתי את התיק וחגורת הסכינים שלי בחוץ ואמרתי לה שתדקר אותי הגב אם לא תאהב את מה שאני שואל. ואז ניגשתי אל הייצור שנראה כמו מלפפון גדול עם צלעות חיצוניות והרבה יותר מדי זרועות, עיניים ופיות. אבל התעלמתי מזה ומהפרה על השולחן שהוא שאב לאורך הזמן. פשוט צעדתי אליו, הורדתי את כיסוי הראש שלי ושאלתי, ‘מה אני?’

אחרי שעברנו את כל תקלות התקשורת ומורנה הסבירה לו שאני מחפשת את מורשת הדם שלי, הוא ציין כי אבא שלי לא מגיע מהשאול, אלא אוני ממישור החלומות. והשפה שאני יודעת היא כנראה לא שפת שאול אלא קורי. אבל כששאלתי אותו אם יש לי איזו שהיא דרך למצוא את אבא שלי, הוא אמר שהוא יכול לחשוב על משהו אבל זה ייקח לו קצת זמן ויש גם את הפרוייקט שמורנה נתנה לו אז… בערך שלוש שנים. זה מה שקורה כשמתעסקים עם יצורים שחיים לנצח. הרכנתי את ראשי, גם כמחוות שלום אבל גם בעצב, ופניתי ללכת.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *