ויכוחים ואלימות
הקומיקס Leftover Soup בדרך כלל מאוד חכם אבל הפעם הרגשתי באמת את הצורך להגיד משהו על ה-strip האחרון. בעיקר על הערות המאייר שבו.
דבר ראשון, יש שם את הסיפור הקטן על אנשים שמתווכחים על דברים חשובים בשקט כי מי שמרים את הקול, מי שמשתמש באלימות (כי אפשר לטעון שלהרים את הקול זה סוג של אלימות שמיעתית), מיד מפסיד את התחרות הלוגית. זה מאוד מעניין ואני חושב שאני מאוד בעד. קודם כל, כי אני חושב שבדרך כלל אין טעם להרים את הקול אלא אם כן אתה נמצא במקום שלא שומעים אותך ואי אפשר לעבור למקום שקט יותר. אבל מצד שני, כי ככה, כמו ב-debate, השימוש באלימות (או אפילו בסמכות גבוהה יותר כדי לבטל את השני) מהווה סוף מוגדר לקו הלוגי שמעבר לו אין מה להוסיף.
לעומת זאת, אני לא מסכים עם ההמשך שהעובדה שצד אחד מפסיק להתווכח לפני הצד השני אומר שהצד השני בהכרח ניצח. יכול להיות שהצד הראשון הציג טיעון אחד שהוא יותר חזק מעשרה אחרים. כי, אם אני מצביע למעלה ואומר, תראו השמיים כחולים, זה יותר טוב מעשרה טיעונים דביליים אחרים שלא כוללים הבחנה בעובדות בשטח.
כמו כן, ויכוחים על מוסר הם תמיד יהיו, ובכן, ויכוחים על מוסר. יכול להיות שלצד אחד יש סיבות מאוד הגיוניות למה הצד השני (וכל המשפחה שלו) צריכים למות אבל מדובר פה, כנראה, במערכות ערכים ובסיס לויכוח שונים לחלוטין בין שני הצדדים. ואם יש דבר אחד שצריך בשביל לנהל ויכוח זה הסכמה על איזה שהוא בסיס.
בכל מקרה, אם נניח רגע בצד את ‘נגמרו לי הטיעונים’ ו’בסיסים שונים’, אני כן חושב שלהפעיל אלימות כלשהי בויכוח זה כמו להזכיר נאצים. ברגע שעשית את זה, לפחות לפי נקודת המבט הלוגית/מדעית, הפסדת.
Posted in Humanity, Philosophy, Thinking Out Loud by Eran with 2 comments.
כשזה ויכוח על רגשות (או שמעורב בו רגש באופן מובנה), זה הרבה פחות ברור שזה נכון – כשהרוחות מתלהטות אנשים נותנים להרים את הקול. אם התגובה שלך למקרה כזה היא: “א-הא! השתמשת באלימות ולכן אני צודק” אז צפה, לפחות, למבט מלוכלך מהצד השני
אני מבין. אני יודע. מניסיון. אבל כשזה קורה אצלנו, התגובה הראשונה של כל אחד מאיתנו זה לציין שאנחנו מרימים את הקול ושצריך לחזור לדבר כמו אנשים מתורבתים. ובדרך כלל, אחרי שאנחנו לוקחים כמה דקות לאכל את כל המידע, אנחנו מתפייסים בשקט יותר.