יומן המסע של ראת’אריאל – יום 28, המשך

אז רצתי. אבל לשבריר שנייה חשבתי שאם אנחנו כבר מסתלקים מהקרב הזה, כי להילחם ברוח זה לא כיף, אז לפחות שאני אשיג משהו לטובתי על כל מה שנתתי. אז רצתי לכיוון השלד שטיפלתי בו קודם כדי לראות אם יש עליו משהו ששווה לקחת. לפחות את מטות הפיצוץ האלו שהוא השתמש בהם. אבל כשהגעתי אליו אז חשבתי שוב על זה שאם בורחים מהקרב, לא כולם יכולים פשוט לנוע ברגל אלא כנראה נטלפרט שוב. אז לקחתי את כל החלקים של השלד שמצאתי ורצתי חזרה.

בינתיים, הרוח התרחקה מהשאר לכיוון שלי. אולי גם היא החליטה שהגיע הזמן להתקפל וללכת. אבל הזומבי הגדול הספיק להשתחרר מבלוק הקרח שפראנץ כלא אותו בו ושמעתי אותו פולט את מה שפלט עלינו קודם. אז, לשימור האינטרסים העתידיים שלי, עשיתי את הדבר הראשון שיכולתי לחשוב עליו: לקפוץ על הזומבי ולנסות למשוך אותו לרצפה. אבל, מה שהוא לא היה, הוא היה גדול מדי והצליח לשרוט אותי ולנשוך אותי לנקודה שבה כבר לא יכולתי להחזיק יותר ונפלתי לרצפה. זאת הנקודה בה איבדתי הכרה לרגע.

אבל אם יש דבר אחד שהעירו לי עליו לעתים קרובות, גם לרעה וגם לטובה, זאת הנחישות שלי. הצלחתי לפקוח את העיניים ולראות שלא עברו יותר מכמה שניות והחתול המוזר הזה שבדרך כלל צמוד למרתה היה לידי. הוא נגע בי והרגשתי גל של אנרגיה עובר בי, משתלב ומסדר דברים. כאילו בחילה עברה בין רגע. ובזמן שבו אני ניסיתי לעמוד שוב על הרגליים, גם איידן עשה משהו שנראה כמו פרץ של אור שגרם לי להרגיש יותר טוב ואפילו סגר כמה פצעים.

אז בזמן שרוב האחרים ניסו להשתלט על סאבג’אג ולמנוע מהרוח לקחת אותו, אני התכוונתי להוציא את כל הכעס והתסכול שהצטברו אצלי עד עכשיו על הזומבי הגדול. משהו שפראנץ עשה לו קודם גרם לו להתנדנד במקום ולא לשים לב אליי אז גייסתי את כל הכוח שנשאר לי ונכנסתי בו. אגרוף אחד שבר כמה צלעות, סיבוב עם הרגל הפיל אותו על הרצפה, ואז זינקתי עליו והמשכתי להכות ולהכות בראשו עד שנשארה רק עיסה חצי מוצקה ואז המשכתי עוד קצת רק כדי לוודא.

עם האויב הגדול שאפשר להתמודד איתו מנוטרל, אני לא ראיתי סיבה להישאר אלא רק סיבות להסתלק מפה. אבל להסתלק מפה אומר לאפשר למרתה לטלפרט אותנו, זאת אומרת, שכולם יעמדו קרוב אחד לשני ויחזיקו ידיים. אבל אז התחיל ויכוח לגבי איך ולאן ומי יכול לבוא איתנו ומי לא. וזה היה מספיק בשביל שהרוח תוכל לקרוע את סאבג’אג מאיתנו ולהרוס את התכנית שלנו לסלק אותו משם. מה שהכריח אותנו להמשיך להילחם בה.

עשיתי כל מה שיכולתי, כל עוד הייתה על האדמה, וזינקתי לכיוונה עם בעיטה לפרצוף ואז המשכתי להלום בה. זאת הרגשה מאוד משונה, להרביץ לרוח רפאים. אבל אגרופים מגובים באנרגיית קי מסוגלים להפריע את צורתה במקצת. כמו כן, שימוש אסטרטגי במים קדושים ובפרצי אנרגיה אלוהיים כן הצליחו להשפיע עליה. אבל אני כן חייבת להודות ששיעשע אותי כשמרתה ניסתה לזרוק על הרוח ברק והצליחה בעיקר לחרוך את החתול שלה.

בכל זאת, נראה שכן הצלחנו לפגוע בה כי הרוח נכנסה ונעלמה אל תוך האדמה. ניצלתי את ההזדמנות הזאת לציין כי זה גם זמן טוב להסתלק. אם כי זמן יותר טוב היה מוקדם יותר. אבל שוב התפתח ריב שכלל את מרתה נותנת אגרוף לשריון של איידן. למרות שזה היה יכול להיות יותר מבדר אם לא היה לו שם שריון. ובזמן שאנחנו מתווכחים, הרוח עשתה משהו לסאבג’אג ממתוך האדמה ועד שאספנו את עצמנו וטילפרטנו, הוא כבר היה ללא רוח חיים. אבל כשבדקנו עם הוא מחזיק עליו משהו חשוב, מצאנו פגיון מלוטש למראה.


Posted in From the Writing Desk, Gaming, Role-Playing by with no comments yet.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *