יום שלישי – מזקקה וסיבוב בחצי אי אבל מעין חולה

2016-05-18

מעין הייתה חולה על הבוקר. יותר נכון, מעין קמה באמצע הלילה כדי להקיא. אני מאשים את המסעדה שהלכנו אליה אתמול, זאת שהאיש בב’ המליץ עליה והגישה למעין סלט עם גבינה כחולה. זה שלא אכלתי. אבל מכיוון שגם אני הרגשתי קצת לא בסדר בבטן היום, אני חושב שאולי כל האוכל שם היה “לא מי יודע מה” למרות כל הערשת המלוקקת שהייתה להם (תפריט אחד של שלוש מנות עלה לנו יותר מאשר ראשונה, שתי מנות ושני הקינוחים שאכלנו ב-Quay West!). אז מעין הרגישה מספיק לא טוב שהיא אמרה לי ללכת לאכול ארוחת בוקר לבד ואפילו ויתרה על להצטרף כשאמרתי לה שהיא יכולה גם לקבל לחם מטוגן או פנקייקים.

ולכן, כשמעין בילתה במיטה במשחק הכיפי של “בואו ננסה לא לזוז יותר מדי”, אני הלכתי למזקקה המקומית כי הגיע כבר הזמן לטעום את התוצרת המקומית האמיתית. המזקקה נמצאת בקצה המערבי של העיר, מיד אחרי גשר היציאה מהמרכז שלה. מדובר בעסק יחסית קטן (הם אמרו, אם אני זוכר נכון, כ-3000 בקבוקים בשנה) וגם יחסית חדש (הוקמו ב-2012, וויסקי ראשון מוכן ב-2015 ושיווק כנראה מאוחר יותר השנה). הסבירו לנו שם על התהליך של הכנת החומרים שלהם: הם, תכל’ס, מכינים בירה (כי זה מה שאפשר לגדל באירלנד, דגנים) ואז מזקקים את זה לאתנול שהוא כ-65% ואת זה הם מעבירים תהליכים שונים, בהתאם, כדי לקבל וויסקי, וודקה וג’ין.

למען האמת, עיקר החווייה מבחינתי היה להקשיב ליצרן הוויסקי האירי הנחמד, מדבר באנגלית עם מניירות איריות מגניבות על איך מכינים וויסקי, ההיסטוריה של זיקוק, למה טעם זה עניין אישי לחלוטין ואיך כל האנשים שטוענים שזה או זה זה וויסקי איכותי וכל השאר נחות בעצם רק מדברים שטויות.

שני דברים בעיקר לקחתי ממנו: 1) לפי המילים שלו, אם אתה רוצה ללכת לפאב לא רחוק שם מוכרים וויסקי מ-1970 ב-200 יורו לשוט ואז לשים בזה דיאט קולה, זאת בחירה שלך ואף אחד לא יכול להגיד לך אחרת. כמו שיש אנשים שאומרים שהמונה ליסה היא יצירת האומנות הטובה ביותר בתבל אבל הוא חושב שהיא בסדר. ו-2) אי אפשר כל הזמן לצרוך רק את הטוב ביותר. כי אנשים שצורכים אך ורק את הטוב ביותר פשוט מאבדים את היכולת להנות מהדברים הפשוטים יותר. וגם מעין הסכימה, אחרי שהיא שותה בעבודה רק קפה סופר-איכותי, אז מבחינתה הקפה שהיא תיקח בתחנת דלק יהיה עיסה דוחה שהיא שותה רק כי היא צריכה תגבור לעירנות.

לאחר שהייתי במזקקה חזרתי חזרה לחדר כדי לשתות קצת מים ולאכל את כוס הג’ין וכוס הוודקה ששתיתי לפני שאני יוצא לנהוג. מעין עדיין לא הרגישה טוב אז אחרי שנחתי קצת, יצאתי לסיבוב בחצי האי Dingle לבד. אז אחרי שיוצאים מ-Dingle מערבה, יש כמה פרברים ועדיין כמה בתים, יש עוד מסעדה ומבצר עתיק קטן על הדרך ואז הרקע מתחלף לחוות אקראיות ובעיקר רק דרך אחת מפותלת וצרה, עם הר מצד אחד וקיר אבנים נמוך שמאחוריו מצוק מצד שני. או, “כביש אירי תקני”, כמו שמעין תכנה אותו. אז נסעתי לי לתומי, מצלם מדי פעם צוקים וכפרים ועננים נשפכים מהרים גבוהים. והמסקנה שלי היא שזה גם משהו שווה לעשות באירלנד, פשוט לנסוע לטיול ולראות את הנוף. ואם אתם מהאנשים שאוהבים לנהוג רק בשביל הכיף של לנהוג, אז אירלנד היא מקום נהדר. זה, כמובן, אם אתם מגדירים נהיגה כיפית כניסיון לשמור על הקו בכביש מפותל שבו מרווח הטעות הוא פחות מחצי מטר (וזה כולל את שני הכיוונים) ואחרי זה יש נפילה מצוק. כי אני כן. אז לנהוג באירלנד זה כיף.

אבל סיבה אחת חשובה נוספת למה רציתי לעשות את הסיבוב הזה הוא כדי להגיע למגרשי הגולף של Dingle. לא כי אני חובב גולף גדול אלא כי לא רחוק משם, כך דווח, מקימים את הסט של מקדש הג’דיי לסרט הבא של Star Wars. אבל כשהגעתי לצומת האחרונה לפני מגרש הגולף, עצר אותי שומר. וכששאלתי אותו איך אני יכול להגיע לצוקים ההם, הוא אמר לי שאי אפשר להיכנס לשם כרגע כי האדמה לא יציבה בגלל “סקר גיאולוגי” שעורכים שם. הייתי צריך להגיד לו “אתה בטוח שזה לא קשור לזה שבונים שם סט בשביל סרט Star Wars הבא?” אבל אני לא בן אדם מתעמת מטבעי ואני בעיקר לא רוצה להציק לאנשים שבטח כבר מציקים להם יותר מדי. אז הסתובבתי וחזרתי ורק צילמתי תמונה אחת ממרחק של בערך שני קילומטרים. אבל אם משווים אותה לתמונות יותר טובות של הסט, זה בבירור זה.

חזרתי חזרה ל-Dingle באזור 18:00 (ועדיין היה טונה אור בחוץ) וראיתי שמעין עדיין לא הרגישה כל כך טוב. עד כדי כך שהיא אמרה לי ללכת לאכול ארוחת ערב לבד ורק ביקשה שאביא לה קצת אורז פשוט כשאני חוזר. אז מצאנו מסעדה סינית בעיר והלכתי לאכול. עכשיו, אני אוהב אוכל אסייתי אבל תפריטים של מסעדות אסייתיות כמעט לגמרי הם בלגן שבקושי אפשר להבין ולנסות לתקשר עם עובדים של מסעדה אסייתית זה בדרך כלל סיפור מהתחת. לפחות בחו”ל. אבל בסוף הצלחתי לצאת משם שבע ויחסית מרוצה ועם נזק כלכלי יחסית קטן. מה שכן, כל כך התבעסתי לאכול ארוחת ערב לבד שהייתי צריך לקנות לעצמי גלידה מ-Murphy’s לפיצוי. אז כן שעשע אותי קצת ‘צנצנת הבדיחות’ שלהם והעובדה שביום אירי אפור, רוחני וגשום, אני נלחם ברוח שמנסה להעיף לי את הכובע של המעיל בזמן שאני מדדה ברחובות ואוכל גלידה.


Posted in Life, Maayan by with no comments yet.

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *