אתמול היינו אצל רן

שתי הקוביות הלבנות התגלגלו על משטח העץ. אחת מהן קיפצה פעם נוספת ונחתה בצידו השני של הלוח. נהמה גרונית נשמעה כמו הגיעה ממעמקי הגיהנום עצמו, מביעה את חוסר שביעות רצונה מהתוצאה. יד גרומה של רק עצמות הרימה את אחת מהדיסקיות השחורות, נקשה איתה על הלוח ברצף של עמודות וקפיצות עד שהניחה אותה, בחוסר רצון, במקומה הסופי. הקוביות נאספו ונזרקו מחדש ויד נוספת, ללא היסוס או ריסון, הרימה שתי דיסקיות לבנות, הזיזה אותן לעמודה של הדיסקית השחורה בתנועת מחיצה ושלחה אותה חזרה אל נקודת ההתחלה. אותה יד נשלחה אל מרכז הלוח וסובבה את קוביית ההכפלה ל-8.

*גרעאה!!!* אמרה הדמות בגלימה השחורה, יותר מפיקה את הקול מתוך תוכה מאשר מדברת. האישה מצידו השני של השולחן הצליחה לעצור בצחקוק בלבד.

“הטוב מ-11!”  שאגה הדמות בגלימה.

הצחקוק הפך לצחוק מתגלגל, צחוק שהיה מרעיד את נשמותיהם של בני תמותה וגם יריבה הנוכחי לא היה חסין לו לחלוטין. אבל בכל זאת, עם הצחוק מהדהד באולם הבלתי נתפס בו ישבו, הדיסקיות נאספו והלוח סודר מחדש.

היו חלקים קלים יותר וחלקים קשים יותר אבל היינו צריכים להוציא את כל זה. אבל זה מה שסיכמנו, שאם יש משהו אחרי המוות, אז זה כנראה מה שקרן עושה; קורעת למוות את הצורה עד שיעשה את מה שהיא רוצה.


Posted in From the Writing Desk, Geekdom, Life by with 1 comment.

Comments

  • Eran says:

    אני גם זוכר איך, כשהיא התחילה לעשות את המחקר שלה, דיברנו על ניתוח סטטיסטי ותכנות, על כמה מאטלאב זה קקה וכמה פייתון זה מגניב.

    כל כך שמחתי שהיא אהבה לתכנת בפייתון (גם אם זאת שפה מאוד אבסטרקטית, היא מאוד קלה ללמידה ולשימוש) כי הרגשתי שאנחנו יותר קרובים, שנוסף לנו תחום עניין.

Pingbacks & Trackbacks