אחת ההרצאות האחרונות שראיתי ב-TED הייתה על מישהי שמדברת על הספקטרום האוטיסטי ואיך לא צריך לפחד ממנו או להרעיף עליו כמה שיותר תרופות עד שהוא יעלם.

אני לא בטוח כמה היא על הספקטרום אבל היא אומרת בצורה מלאה ורהוטה משהו שאני חושב כבר כמה זמן: אוטיזם הוא ספקטרום שאפשר להגדיר מ-0 (לגמרי “נורמלי”) ועד 100 (לגמרי “אוטיסטי”) וככל שנעים על הסקאלה הזאת מ-0 לכיוון 100 אז כישורי התקשורת והכישורים החברתיים יורדים אבל היכולות האנליטיות והחשיבה הרב-גונית מתחזקות.

זאת אומרת, ככל שהאדם יותר אוטיסטי, הוא אולי מסתדר פחות טוב עם אנשים, לפעמים עד רמה שאין אצלו במוח את ההקשרים של שפה וחברה שכולנו לוקחים מאליהם, אבל הוא מסוגל לחשוב חזותית בצורה שמאפשרת לו לדמיין מתמטיקה ופיזיקה כדברים מוחשיים (איינשטיין) או לתכנן מכונות מורכבות ולבדוק איך הן פועלות במוחו בלבד (טסלה) ובכך אפילו לעצב מחדש את ההבנה האנושית.

אז לא צריך לפחד או להיזהר או לנסות לרפא את האנשים האוטיסטים. צריך לעזור להם בהתמודדות עם העולם למידה שהם צריכים ולחכות בציפיה למה שיצא ממוחם ולקוות שזה יהיה מגניב. ואני אפילו חושב שאולי האוטיזם הוא לא מחלה מסוכנת שמאיימת על המין האנושי אלא אולי הפתח שאנחנו צריכים כדי להתקדם, אולי אפילו סממן מקדים לסוג חדש של אנשים שיהיו בעתיד בחזית ההתפתחות הטכנולוגית ויקחו אותנו למקומות שאפילו לא חשבנו עליהם.