מיקומנו ביחס לשריפה

זה היה, לפי דעתי, בין סופי השבוע המוזרים ביותר שהיו לי בזמן האחרון.

יום חמישי בבוקר, מעין נוסעת לעבודה, אני הולך ללימודים.
בשעות הצהריים, בדרכה דרומה, מעין רואה משהו שנראה לה כמו ענני גשם מעל הכרמל. אני, באמצע השיעור, בזמן שאני בודק דואל ודברים, אני רואה שצפריר חלק תמונה. “WTFIT?” אני חושב לעצמי ושולח לו בתגובה. אני מתאר לעצמי ששריפת זבל או שאריות כנראה נהייתה יותר גדולה ממה שתכננו אבל שאין יותר מדי סיבה לדאוג. כשאני יוצא מהפקולטה אני כבר רואה ענן אפור מכסה את השמש מדרום.

כמה דקות אחרי זה, כשאני מגיע לדירה שלנו, אני מתחיל לקבל עדכונים ממשיים, בעיקר ממעין ואמא שלה, לגבי השריפה. מה שידעתי אז הוא שנשרף אוטובוס והכבאים עובדים על כך שהאש שכילתה אותו לא תתפשט לשאר היער. לא חשבתי שיש ממה לדאוג. ומכיוון שמעין בכל מקרה עבדה מאוחר, לא הייתה לי סיבה למהר יתר על המידה. כמה שעות מאוחר יותר כבר אמרו לי שיש שריפה יותר רצינית ואולי כדאי שאני אצא משם.
חשבתי שבסדר, אני אצא משם, רק כדי להרגיע את הדאגות. כי אני לא דאגתי יותר מדי. שריפה בצד השני של ההר לא ממש יכולה להגיע לכאן. וגם הן לא באמת דואגות. הן רק זהירות. אם הן באמת היו דואגות אז היו אומרות לי לקחת כמה דברים חשובים שלא יהיו בדירה במקרה והאש תגיע.

כשהגעתי אל ההורים של מעין אז כבר ראיתי בחדשות שמדובר בשריפה מעט יותר רצינית ממה שחשבתי בהתחלה. התחלתי לדאוג. לא יותר מדי, אבל היה שם שביב של דאגה. במהלך הסוף שבוע צפינו בחדשות וראינו וקראנו עדכונים חיים, כולל מפה של השריפה ואיך היא מתפשטת וראיתי שמקומות שאכפת לי מהם נמצאים בסכנה. מקומות כמו איפה שאני ומעין צפינו במטר המטאורים, טירת הכרמל בה גרה ידידה שלי וכן הלאה. אפילו עשיתי כמה שיחות כדי לוודא שאנשים שאכפת לי מהם בסדר.
אבל עדיין, לא באמת דאגתי שהאש תגיע לטכניון, זה הרי בצד השני של ההר.

אבל ככל שהתקדם סוף השבוע והגיע הזמן לחזור הביתה, האש עדיין לא הייתה בשליטה מלאה ועדיין היה עשן על הכביש ולא היינו בטוחים לחלוטין אם כדאי לחזור לטכניון, שאולי זיהום האוויר עדיין חמור מדי. אז החלטנו בסוף להישאר ברמת השרון, לא להסתכן ובעיקר לא להדאיג את האנשים שאני אוהב.

ביום ראשון עדיין הספקתי לעשות כמה דברים בשלט רחוק, לקרוא ולהיות קצת יצרני ובערב הלכנו למסיבת חנוכה אצל חברים של מעין מהעבודה. אז היה כיף ומאוד נהננו. אכלנו לביבות תפו”ד ובטטה ושיחקנו משחקים מטופשים עד מאוחר בלילה. אולי קצת יותר מדי מאוחר כי אם גם לא הספקנו להכין סופגניות וגם, עם כל ההכנות שעוד היינו צריכים לעשות, חזרנו הביתה לקראת שלוש.


Posted in Life, Maayan, Mixing by with 3 comments.

Comments

  • איל says:

    כן, זה בהחלט היה סופ”ש ארוך מעניין. גם לי רווח שכל מכרי בסדר, ונגע ללב הדאגה של שאר מכרי (כן, גם הדאגה שלך נגע לי ללב :) ). בעיקר אני מרוצה מזה שהבית של מי שתיהיה בפבראר חמות אחי לא נשרף, כי היא גרה בקיבוץ החותרים ולא היה ברור עד ליום ראשון אם ישרף הקיבוץ או לא.

  • dogli_3 says:

    אכן, דאגתך נגעה ללבי מאד!
    והנה, שבוע אחרי, הריח השרוף עודנו קיים בחלק המזרחי של הבית, ומה שנשקף מחלוני בעבר כצלע הר ירוק, נראה שחור ועצוב.

    וזו הפעם השניה בפחות מ-10 שנים שאני צופה בהר האהוב עליי נשרף ומאיים על חיי בני העיר.

    יהי זכרם ברוך של 43 הרוגי האסון.

  • Yvaine says:

    דבר קטן ששכחת הוא שכשהגענו, לקראת שלוש, ונכנסנו מותשים לדירה, לאוויר היה ריח כבד למדי של עשן.
    אמנם לא הייתה סכנה אמיתית לבית שלנו, אבל זה לא היה כל כך רחוק כמו שחשבת ותיארת.